על אילו החלטות מגישים עתירה מנהלית

בית המשפט לעניינים מנהליים דן בעתירות נגד החלטות של רשויות. אבל לא בכל החלטה. לפי סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, הוא דן בעתירה נגד החלטה של רשות או גוף המנויים בתוספת הראשונה לחוק, בעניין המנוי באותה תוספת.

התוספת כוללת תחומים רבים, ובהם ענייני תכנון ובנייה לפי חוק התכנון והבניה (למעט פיקוח, אכיפה ועונשין, החלטות בתכניות מתאר ארציות ומחוזיות, והחלטות שר הפנים או שר האוצר), רישוי עסקים, כמו מתן רישיון לעסק, ביטולו או קביעת תנאים לו, ומכרזים של רשויות מקומיות ושל הגופים החייבים במכרז לפי חוק חובת המכרזים. הרשימה מתעדכנת מעת לעת. עתירה בעניין שאינו בה אינה בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לפי סעיף 5(1), אלא אם חוק אחר מסמיך אותו, ולכן הצעד הראשון הוא לבדוק לאיזה בית משפט מגישים. כתב העתירה עצמו צריך לפרט את מקור הסמכות ואת הפרט בתוספת (תקנה 5(ב)(3א) לתקנות סדרי הדין).

45 יום, ולפעמים פחות

תקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, קובעת את המועד:

לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.

תקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, תקנה 3(ב)

שלושה פרטים בתקנה הזו חשובים. ראשית, 45 הימים חלים רק כשהדין לא קבע מועד אחר. חוקים מסוימים קובעים מועד או הליך משלהם. בהיתרי בנייה, למשל, מי שהתנגדותו נדחתה או שבקשתו להיתר סורבה רשאי לערור לוועדת הערר בתוך 30 יום מיום שהומצאה לו ההחלטה (סעיף 152 לחוק התכנון והבניה), ובית המשפט העליון תיאר את הערר כ"דרך המלך" במצבים כאלה. שנית, המועד נספר מהמוקדם מבין שלושה: פרסום ההחלטה כדין, קבלת הודעה עליה, או היום שבו נודע לעותר עליה. מי שהמתין למכתב רשמי אחרי שכבר ידע על ההחלטה עלול לגלות שהמועד התחיל קודם. שלישית, התקנה דורשת להגיש "בלא שיהוי", ו-45 הימים הם הגבול העליון, לא הזמן המומלץ.

לפי תקנה 3(ג), בית המשפט רשאי להאריך את המועד אם ראה לכך הצדקה, אחרי שנתן למשיבים להגיב. בבר"מ 3802/16 ארלט יזמות נ' ועדת הערר מחוז דרום ציין בית המשפט העליון שבקשה כזו נבחנת "על-פי דיני השיהוי הכלליים", שיתוארו להלן. מי שמבקש הארכה צריך להסביר את האיחור.

פנייה מוקדמת לרשות

לפני שמגישים עתירה פונים לרשות בכתב, מציגים לה את הטענות ומבקשים שתשנה את ההחלטה. לפי תקנה 5(ב)(6), לכתב העתירה מצרפים את ההתכתבות הזו, ואם לא הייתה פנייה, מסבירים מדוע. בבית המשפט העליון תוארה הפנייה המוקדמת, אגב דיון בתובענה ייצוגית מנהלית, כ"דרישה המקובלת ברגיל כחלק ממיצוי ההליכים טרם הגשתה של עתירה מינהלית" (עע"מ 7639/20 עזר נ' עיריית רחובות). בבית המשפט הגבוה לצדק נאמר עוד שהפנייה צריכה לתת לרשות "שהות מספקת" לבחון את הטענות ולהשיב, ושאין זה "תנאי פורמלי-טכני" אלא "דרישת סף מהותית".

כאן נוצר מתח. הפנייה לוקחת זמן, ו-45 הימים ממשיכים לרוץ. התקנות אינן קובעות שפנייה לרשות עוצרת את המועד, ובית המשפט העליון דחה את הטענה שהמתנה לתשובת הרשות מצדיקה איחור. בעע"מ 7208/19 המרכז החדש נ' עיריית רמת השרון הוגשה עתירה כתשעה חודשים אחרי דרישת התשלום, אחרי שהחברה "חיכתה 'באופן תם לב' לתשובת העירייה". בית המשפט קבע שהתקנות "מחייבות את כלל העותרים, לרבות תמי-לב", ודחה את העתירה על הסף. הוא ציין שהעירייה לא השיבה כראוי, אבל שמחדלה "אינו מצדיק את השיהוי". לכן את מכתב הפנייה כדאי לשלוח כבר בימים הראשונים אחרי שנודע על ההחלטה, עם מועד סביר לתשובה, כך שתישאר שהות להכין עתירה אם התשובה שלילית או לא מגיעה.

שיהוי: גם עתירה בזמן עלולה להידחות

תקנה 4 מוסיפה שבית המשפט רשאי לדחות עתירה "אם ראה כי בנסיבות הענין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך אחד המועדים לפי תקנה 3". כלומר, עמידה ב-45 הימים אינה ערובה.

הפסיקה בוחנת שלושה יסודות של שיהוי. בעע"מ 6881/07 ברגר נ' המועצה האזורית עמק חפר תיאר אותם בית המשפט העליון כך: השיהוי הסובייקטיבי, כלומר האם התנהגות העותר מלמדת שוויתר על זכויותיו; השיהוי האובייקטיבי, כלומר האם האיחור פגע באינטרסים ראויים להגנה של הרשות או של צדדים שלישיים, למשל מי שפעל על סמך ההחלטה; ומנגד, האם סירוב לדון בעתירה יביא לפגיעה קשה בשלטון החוק.

השיהוי האובייקטיבי מכריע לעתים גם כשהעותר לא אשם. בעע"מ 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי כתב בית המשפט העליון שעתירה עלולה להידחות "גם אם התנהגותו של העותר נטולת כל אשם", אם חלוף הזמן הסב נזק בשיעור ניכר. בתכנון ובנייה, למשל, כשהיזם כבר התחיל לבנות על סמך היתר, כל שבוע של המתנה עשוי לשנות את התמונה.

העתירה אינה עוצרת את ההחלטה

לפי תקנה 42, הגשת עתירה אינה מעכבת, כשלעצמה, את ביצוע ההחלטה. אם ההחלטה עומדת להתבצע, למשל ביטול רישיון או חתימה על חוזה עם מי שזכה במכרז, צריך לבקש מבית המשפט צו ביניים. לפי תקנה 9, הבקשה מוגשת בנפרד מהעתירה, במועד הגשתה או אחר כך.

מה כדאי לעשות

  • לרשום את היום שבו נודע לכם על ההחלטה, גם אם עדיין לא קיבלתם אותה בכתב. ממנו עשוי להתחיל המועד.
  • לבדוק אם ההחלטה נמנית בתוספת הראשונה לחוק, ואם חוק מיוחד קובע לה מועד או ערכאה אחרים.
  • לשלוח לרשות פנייה בכתב בתוך ימים ספורים, עם הטענות המרכזיות ובקשה לתשובה בתוך מועד סביר.
  • לא להמתין לתשובה עד היום ה-45. אם התשובה מתעכבת, להגיש את העתירה, או לפחות בקשה להארכת מועד, לפני שהמועד חולף.
  • אם ההחלטה עומדת להתבצע, להגיש יחד עם העתירה בקשה לצו ביניים.