שבע שנים, וחמש עשרה במקרקעין
סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, קובע את התקופה שבתוכה צריך להגיש תביעה:
התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; (2) במקרקעין - חמש עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - עשרים וחמש שנה.
חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, סעיף 5
רוב התביעות האזרחיות, כמו חוב כספי, הפרת חוזה או פיצוי על נזק, הן "בשאינו מקרקעין", ולכן חלות עליהן שבע שנים. תביעה במקרקעין עצמם מתיישנת אחרי חמש עשרה שנה, או עשרים וחמש שנה במקרקעין שנרשמו לאחר הסדר. חשוב לדעת שחוקים אחרים קובעים לפעמים תקופות שונות לתביעות מסוימות, ולכן כדאי לבדוק אם חל על העניין הסדר מיוחד.
התיישנות היא טענה של הנתבע, לא סוף הזכות
לפי סעיף 2, אם הוגשה תביעה שהתיישנה והנתבע טען התיישנות, בית המשפט לא ידון בה, "אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". בית המשפט העליון תיאר זאת כהתיישנות "דיונית ולא מהותית": החוב לא נמחק, אלא שאי אפשר עוד לאכוף אותו בתביעה, אם הנתבע מתנגד.
מכאן שלוש תוצאות מעשיות. ראשית, הנתבע צריך לטעון את ההתיישנות בעצמו. לפי סעיף 3, אם לא טען אותה "בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה", בית המשפט לא ישמע אותה. שנית, לפי סעיף 4, מי שתובע לא יוכל לטעון התיישנות נגד קיזוז או תביעה שכנגד שנושאן אחד עם תביעתו או שנובעות מאותן נסיבות, אם תביעתו שלו לא התיישנה או שהנתבע לא טען נגדה התיישנות. שלישית, הגשת תביעה לבית המשפט מונעת את ההתיישנות. מכתב דרישה, שיחות ומשא ומתן אינם עוצרים את המניין, אלא אם הצדדים הסכימו על הארכה בחוזה נפרד בכתב (ראו להלן).
אם התביעה נמחקה או נדחתה באופן שאינו מונע להגיש אותה מחדש, לפי סעיף 15 הזמן שבו הייתה תלויה ועומדת אינו נספר, אבל המניין חוזר לרוץ מיום הדחייה. לפי סעיף 16, במקרה כזה התקופה לא תסתיים לפני שעברה לפחות שנה מאותו יום. ההשעיה חלה רק כלפי מי שהיה צד לתביעה הראשונה.
חצי שנה שאינה נספרת: חרבות ברזל
בעקבות המלחמה הוסף לחוק סעיף 15א. בתביעה שאינה במקרקעין, שתקופת ההתיישנות שלה לא הסתיימה ערב תחילת התיקון בינואר 2024, לא נספרת התקופה מ-7 באוקטובר 2023 עד 6 באפריל 2024. תביעה שהתקופה שלה הסתיימה בין 7 באוקטובר 2023 לתחילת התיקון נחשבת כאילו טרם התיישנה, אלא אם בית המשפט קבע אחרת מטעמים מיוחדים. הסעיף חל גם על תקופות התיישנות שנקבעו בחוקים אחרים, למעט חריגים שמנויים בו. מי שמחשב היום שבע שנים צריך להביא את החצי שנה הזו בחשבון.
ממתי נספרות שבע השנים
לפי סעיף 6, תקופת ההתיישנות מתחילה "ביום שבו נולדה עילת התובענה", כלומר ביום שבו היו לתובע כל העובדות הדרושות כדי לתבוע. בתביעה על חוב זה בדרך כלל המועד שבו היה צריך לשלם. בתביעות אחרות המועד תלוי בעילה ובסעד שמבקשים, ולכן כדאי לבדוק אותו בכל מקרה לגופו.
בתביעות נזיקין יש כלל מיוחד בסעיף 89 לפקודת הנזיקין. כשהעילה היא מעשה או מחדל, המניין מתחיל ביום שבו אירעו, ואם נמשכו, ביום שבו פסקו. כשהעילה כוללת נזק, המניין מתחיל ביום שבו אירע הנזק, ואם הנזק לא התגלה באותו יום, ביום שבו התגלה. אבל במקרה האחרון יש גבול: התביעה מתיישנת אם לא הוגשה בתוך עשר שנים מיום אירוע הנזק. בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב תיאר בית המשפט העליון את התוצאה כשני מחסומי זמן: שבע שנים מיום גילוי הנזק, ועשר שנים מיום אירועו, "הכול לפי המוקדם יותר".
המגבלה של עשר השנים חלה רק על רכיב הנזק. לפי הלכת המאירי, כפי שתוארה בפסיקה מאוחרת יותר, כשעובדות אחרות של העילה התגלו באיחור, למשל הקשר הסיבתי בין המעשה לנזק, חל עליהן סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שאין בו תקרה כזו.
כשהתובע לא ידע על העילה
סעיף 8 לחוק דוחה את תחילת המניין במקרים מסוימים:
נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.
חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, סעיף 8
לסעיף שני תנאים. העובדות נעלמו מהתובע מסיבות שאינן תלויות בו, וגם בזהירות סבירה לא היה יכול לגלות אותן. מי שהיו לו סימנים שהיו צריכים לעורר אותו לבדוק, ולא בדק, עלול לגלות שהמניין התחיל כבר אז.
הסעיף עוסק בעובדות, לא בדין. בע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה נ' שחר קבע בית המשפט העליון ש"סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו מאפשר להשעות את תחילת מירוץ ההתיישנות בשל אי-ידיעת התובע על דבר קיום זכותו". מי שידע מה קרה, אבל לא ידע שיש לו זכות לתבוע, לא ייהנה מהסעיף.
סעיף 7 לחוק, כנוסחו מאז תיקון 2015, מוסיף השעיה במקרה של התנהגות פסולה של הנתבע: מרוץ ההתיישנות מושעה כל עוד התובע נמנע מלתבוע מפני שהנתבע, או מי מטעמו, הטעה אותו ביודעין, הפעיל נגדו כוח, איים עליו או ניצל את מצוקתו. "הטעיה" לעניין זה כוללת גם הסתרה ביודעין של עובדה מהעובדות שמהן מורכבת העילה.
הודאה ותשלום חלקי מתחילים את המניין מחדש
לפי סעיף 9, אם הנתבע הודה בקיום זכות התובע, בכתב או בפני בית משפט, תקופת ההתיישנות מתחילה מחדש מיום ההודאה. זה נכון גם אם ההודאה ניתנה אחרי שהתקופה כבר עברה. ולפי אותו סעיף, "מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות", למשל תשלום של חלק מהחוב, דינו כהודאה.
יש לכך סייג. הודאה שהנתבע צירף אליה טענה שהתביעה כבר התיישנה אינה נחשבת הודאה לעניין זה. וההודאה צריכה להיות בכתב או בבית משפט. אמירה בעל פה מחוץ לבית המשפט אינה מספיקה.
קטינים, הסכמה בין הצדדים ופסקי דין
קטינים. לפי סעיף 10, הזמן שבו התובע עדיין לא מלאו לו 18 אינו נכלל במניין. לכן תביעה של מי שנפגע כקטין מתחילה להיספר, ככלל, ביום שבו הגיע לבגרות. בתביעה בשל תקיפה מינית שבוצעה בקטין, או התעללות בקטין בידי בן משפחה או אדם שהיה אחראי עליו, לא נספר הזמן עד גיל 28 (סעיף 18א). הסעיף חל גם על תקיפה מינית של צעיר שטרם מלאו לו 21, בנסיבות שמפורטות בו.
תקופה מוסכמת. לפי סעיף 19, הצדדים רשאים להסכים על תקופת התיישנות ארוכה יותר, ובתביעה שאינה במקרקעין גם על תקופה קצרה יותר, אבל לא פחות משישה חודשים. ההסכמה צריכה להיות "בחוזה נפרד בכתב". בית המשפט העליון קבע בע"א 270/75 רמד נ' ווסטצ'סטר שאין תוקף להסכמה כזו כשהיא "משולבת בחוזה העיקרי בין הצדדים, היינו מאוזכרת בו באחד מסעיפיו ותו לא". החוזה הנפרד יכול להופיע על אותו גליון נייר, אבל צריך להיערך כחוזה נפרד ולהיחתם בנפרד.
פסק דין. גם לפסק דין יש התיישנות. לפי סעיף 21, אם עברו עשרים וחמש שנה בלי שהזוכה עשה פעולה כלשהי כדי לבצע אותו, החייב רשאי לטעון התיישנות.
מה כדאי לעשות
- לרשום את התאריך שבו נולדה העילה: מועד התשלום שלא שולם, יום האירוע או יום גילוי הנזק. ממנו נספרות שבע השנים, ולעתים צריך להוסיף את החצי שנה של חרבות ברזל.
- אם העילה התגלתה באיחור, לתעד מתי ואיך נודעו העובדות. מי שמסתמך על גילוי מאוחר צריך להראות גם שלא יכול היה לגלות אותן קודם.
- לא לסמוך על מכתבים ומשא ומתן. בלי הגשת תביעה, הודאה בכתב, תשלום חלקי או הסכם הארכה בחוזה נפרד בכתב, המניין ממשיך לרוץ.
- לבדוק אם בחוזה יש סעיף שמקצר את ההתיישנות. סעיף רגיל בתוך החוזה, שלא נערך ונחתם כחוזה נפרד, אינו עומד בדרישת החוק.
- אם נתבעתם, לטעון התיישנות כבר בכתב ההגנה. לפי סעיף 3, טענה שלא הועלתה בהזדמנות הראשונה לא תישמע.