הכרה ואכיפה הן שתי בקשות שונות
אכיפה ממירה את הפסק הזר לכלי גבייה. בית המשפט מכריז עליו כאכיף לפי סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958, ומאותו רגע דינו לעניין הוצאה לפועל כדין פסק ישראלי לפי סעיף 10. זה המסלול כשיש חוב וצריך לגבות אותו.
בהכרה, לעומת זאת, בית המשפט מקבל את הפסק הזר כקביעה מחייבת לצורך משפטי מסוים, בלי לפתוח בגבייה. המסלול הזה דרוש כשאין מה לגבות אבל יש על מה להסתמך. דוגמאות לכך הן פסק הצהרתי שניתן בחו"ל, כלומר פסק שמצהיר על זכות או על מעמד בלי לחייב בתשלום, וקביעה שנדרשת כבסיס להליך אחר בישראל. דוגמה נוספת היא טענת מעשה בית דין, כלומר טענה שהעניין כבר הוכרע בהתדיינות קודמת במדינה זרה ולכן אין לדון בו מחדש.
פסק חוץ אינו מוכר בישראל באופן אוטומטי. גם פסק תקף לחלוטין במדינה שבה ניתן צריך לעבור הליך קליטה, באכיפה או בהכרה, כדי שניתן יהיה לאכוף אותו בישראל או להכיר בו. גם פסק שהוכרז אכיף אינו הופך לפסק ישראלי, אלא דינו לעניין הוצאה לפועל כדין פסק שניתן בישראל.
הכרה ישירה: ארבעה תנאים, והראשון הוא אמנה
בית משפט או בית דין בישראל יכיר בפסק חוץ שנתמלאו לגביו כל אלה: (1) חל עליו הסכם עם מדינת חוץ; (2) ישראל התחייבה באותו הסכם להכיר בפסקי חוץ מאותו סוג; (3) ההתחייבות אינה חלה אלא על פסקי חוץ הניתנים לאכיפה על פי חוק בישראל; (4) נתמלאו בו תנאי ההסכם.
סעיף 11(א) לחוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958
התנאי הראשון סוגר את המסלול ברוב התיקים, כי ישראל קשורה באמנות כאלה עם מדינות מעטות בלבד. אחת מהן היא גרמניה. האמנה עמה, בדבר הכרה הדדית בהחלטות בתי המשפט בעניינים אזרחיים ומסחריים ובדבר ביצוען ההדדי של החלטות אלה, נחתמה בירושלים ב-1977 ונכנסה לתוקף ב-1 בינואר 1981. עם רוסיה, לעומת זאת, אין אמנה כזו, כפי שצוין בע"א 3081/12 דאבל קיי מוצרי דלק נ' גזפרום טרנסגז אוכטה.
האמנה עם גרמניה הוטמעה בתקנות אכיפת פסקי חוץ (אמנה עם הרפובליקה הפדראלית של גרמניה), תשמ"א-1981, ונוסחה מצורף להן כתוספת. התנאי הרביעי שבסעיף 11(א) מפנה אל תנאי האמנה עצמה, ולכן בתיק כזה הבדיקה אינה נעצרת בלשון החוק הישראלי אלא ממשיכה אל נוסח האמנה.
פסק דין מרוסיה, למשל, אינו נכנס לסעיף 11(א). במסגרת חוק אכיפת פסקי-חוץ, מי שמבקש הכרה בפסק כזה יכול להסתמך רק על הכרה אגבית לפי סעיף 11(ב). כשהפסק מטיל חיוב, לא אחת עדיף לבחור מלכתחילה במסלול האכיפה. בתחומים מסוימים, כמו חדלות פירעון, קיימים מסלולי הכרה נפרדים בחוקים אחרים. לגבי כל מדינה אחרת, השאלה הראשונה היא אם קיימת עמה אמנה, ואם כן, מה תנאיה.
הכרה אגבית: אפשרית, אבל לא עומדת בפני עצמה
אגב דיון בענין הנמצא בסמכותו ולצורך אותו ענין רשאי בית משפט או בית דין בישראל להכיר בפסק חוץ, אף אם סעיף קטן (א) אינו חל עליו, אם ראה שמן הדין והצדק לעשות כן.
סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958
הסעיף הקצר הזה מציב שתי מגבלות. ראשית, ההכרה נעשית אגב דיון בעניין שכבר נמצא בסמכותו של בית המשפט, ולכן אי אפשר לפתוח הליך שכל תכליתו לבקש הכרה אגבית. שנית, ההכרה ניתנת לצורך אותו עניין בלבד, והיא אינה מעניקה לפסק הזר מעמד כללי שיעמוד לרשות הצדדים בהליכים אחרים.
הסעיף גם קובע שבית המשפט רשאי להכיר בפסק, אם ראה שמן הדין והצדק לעשות כן. זה שיקול דעת ולא זכות. מי שמבקש להסתמך על הכרה אגבית צריך לבקש אותה במפורש ולהראות מדוע מן הדין והצדק להכיר בפסק בנסיבות התיק, ובכלל זה שבית המשפט הזר היה מוסמך לתתו.
כללי ההסכמה לסמכות חלים גם בהכרה
סעיף 11(ג) מחיל על הליכי הכרה את הוראות סעיף 6(ב) ו-(ג). שתי ההוראות עוסקות בשאלה מתי בעל דין נחשב כמי שהסכים לסמכותו של בית המשפט הזר, והן רלוונטיות באותה מידה בהכרה ובאכיפה.
לעניין הטענה שבית המשפט הזר לא היה מוסמך (סעיף 6(א)(3)), סעיף 6(ב) קובע שהתייצבות בפני בית המשפט הזר, בין על תנאי ובין ללא תנאי, כדי לכפור בסמכות (לטעון שבית המשפט אינו מוסמך לדון בתיק) או למחות נגדה, אינה מלמדת לבדה על הסכמה לסמכות. כך גם התייצבות כדי לבקש ביטול ההליך או עיכובו לשם העברת הסכסוך לבוררות או להכרעת בית משפט במדינה אחרת, או כדי לשחרר נכסים שנתפסו או שצפויים להיתפס, או להגן עליהם.
אין נפקא מינה אם בנוסף לטענות כאמור בסעיף קטן (ב) טען החייב בדין טענות לגופו של הסכסוך או שהשתתף בהליך בכל דרך אחרת, ובלבד שעשה כן לפני שניתנה החלטתו הסופית של אותו בית המשפט לענין הסמכות.
סעיף 6(ג) לחוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958
זו הוראה שכדאי לשים לב אליה עוד בשלב ההליך הזר. מבחינת בית המשפט בישראל, נתבע ישראלי שנגרר להתדיינות בחו"ל וכפר בסמכות יכול לטעון גם לגופו של עניין, כלומר על עצם הסכסוך, בלי שהדבר ייחשב הסכמה לסמכות. התנאי הוא שעשה זאת לפני שבית המשפט הזר הכריע סופית בשאלת הסמכות. החלטה טקטית שגויה באותו שלב עלולה לפגוע בהגנה שלו שנים לאחר מכן, כשהתיק מגיע לישראל.
איך בוחרים מסלול
הבחירה נגזרת ממה שצריך להשיג, לא מצורתו של הפסק הזר:
- יש חיוב כספי וצריך לגבות אותו בישראל. המסלול הוא אכיפה לפי סעיף 3, והבדיקה היא של ארבעת התנאים שבסעיף 3, של דרישת ההדדיות שבסעיף 4 ושל הסייגים שבסעיפים 6 ו-7.
- אם הפסק ניתן באחת המדינות שישראל קשורה עמן באמנה והצורך הוא בהכרה, אפשר לפנות לסעיף 11(א), ויש לבחון גם את תנאי האמנה עצמה.
- כשצריך להסתמך על קביעה זרה בתוך הליך שכבר מתנהל בישראל, מבקשים הכרה אגבית לפי סעיף 11(ב).
- מדובר בפסק בוררות ולא בפסק של בית משפט. זה אינו פסק חוץ, ומסלולי ההכרה והאכיפה קבועים בדיני הבוררות. בבוררות מסחרית בין-לאומית שהחלה ביום תחילתו של חוק הבוררות המסחרית הבין-לאומית, תשפ"ד-2024 או לאחריו, ההכרה והאכיפה הן לפי סעיפים 44 ו-45 לאותו חוק, גם כשמושב הבוררות מחוץ לישראל. בבוררויות אחרות המסלול הוא חוק הבוררות, תשכ"ח-1968 והתקנות לביצוע אמנת ניו-יורק (בוררות חוץ), תשל"ח-1978.
טעות בבחירת המסלול אינה טכנית בלבד. בקשה שהוגשה במסלול הלא נכון עלולה להידחות, ובינתיים עלול לחלוף המועד של חמש השנים שקובע סעיף 5 להגשת בקשת אכיפה.