העסק יכול לתבוע. השאלה היא אם עומדת לכותב הגנה
חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 מגדיר לשון הרע, בין היתר, כדבר שפרסומו עלול לפגוע באדם "בעסקו, במשלח ידו או במקצועו". "אדם" לעניין זה הוא יחיד או תאגיד, ולכן גם חברה שמפעילה את העסק יכולה לתבוע. ביקורת שמתארת את השירות כגרוע עשויה להיכנס להגדרה הזאת.
בעניין קואלה לחיות מחמד נ' דוכן (ת"א (שלום ת"א) 2834-01-20, יולי 2023) קבע בית משפט השלום בתל אביב שגם הביקורות שכתב לקוח בגוגל וגם התגובות שכתב בפייסבוק הן לשון הרע. התוצאה הוכרעה בשלב הבא: האם עומדת ללקוח אחת ההגנות שבחוק. את ההגנה צריך להוכיח מי שפרסם.
ביקורת של צרכן היא הבעת דעה בעניין ציבורי
סעיף 15 לחוק מגן על מי שפרסם בתום לב באחת הנסיבות שהוא מונה. הנסיבה שנוגעת לביקורת של לקוח היא הבעת דעה, בסעיף 15(4):
הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, סעיף 15(4)
בע"א (מחוזי נצ') 5001-02-18 פוגרבנוי נ' חמו, מאוקטובר 2018, דן בית המשפט המחוזי בנצרת בערעור של לקוחה שבית משפט השלום חייב אותה לפצות פיצריה ב-15,000 ש"ח. היא קיבלה פיצה רטובה, ופרסמה בדף הפייסבוק שלה תמונות ופוסט שבו כתבה שהפיצה "ספוג בנוזלים ברמה לא אכילה", עם התגית "איכס". בית המשפט המחוזי קבע שביקורת צרכנית היא עניין שיש לציבור עניין בו, במובן סעיף 15(4):
בתי עסק המציעים את מרכולתם לציבור הצרכנים חושפים עצמם לביקורת, גם שלילית, ולעיתים אף קשה, מצידו של ציבור הצרכנים. לציבור זה, המשקיע את מיטב כספו ברכישת מוצר או שירות, נתונה זכות מלאה להביע את דעתו על המוצר או השירות שרכש.
ע"א (מחוזי נצ') 5001-02-18 פוגרבנוי נ' חמו (31.10.2018), פסקה 13
הערעור התקבל והתביעה נגד הלקוחה נדחתה. באותה פסקה הוסיף בית המשפט שהחירות למתוח ביקורת "אין משמעה זכות להשתלחות פרועה". ביקורת משתלחת, לדבריו, אינה מלמדת את הצרכנים דבר על המוצר, ובעל העסק אינו יכול ללמוד ממנה איך להשתפר.
דעה מוגנת, עובדה צריך להוכיח
סעיף 15(4) מגן על הבעת דעה, ולא על קביעה עובדתית (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פסקה 34). את הדברים בוחנים בהקשרם, ולא תמיד קל להבחין בין השניים. על טענה עובדתית אפשר להתגונן בהגנת אמת הפרסום שבסעיף 14, אבל היא דורשת להוכיח שני דברים: שהדבר שפורסם היה אמת, ושהיה בפרסום עניין ציבורי.
הגנת תום הלב, לעומת זאת, אינה תלויה באמיתות הדברים. בית המשפט העליון כתב בדנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין-אורבך (פסקה 43) שהיא "תהא רלוונטית בדרך כלל במקרים שבהם הפרסום אינו אמת או שמסיבות שונות לא ניתן להוכיח כי הוא נכון". בעניין קואלה לא הוכיח הלקוח שהמספרה טעתה כשאמרה שפרוות הכלב שלו דורשת טיפול נוסף, וגם לא שהמחירים שלה גבוהים ממחירי מספרות אחרות. הגנת אמת הפרסום נדחתה, אבל הגנת תום הלב חלה על הביקורות שלו בגוגל.
אבל גם להגנה הזאת יש גבול. לפי סעיף 16(ב), חזקה שהפרסום לא נעשה בתום לב אם הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו, או לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים לבדוק אם הוא אמת. מי שמתאר בביקורת אירוע שלא קרה עלול לאבד את ההגנה.
אותו לקוח, שתי תוצאות
בעניין קואלה פרץ ויכוח בין לקוח לבין מספרת כלבים על תספורת שלא בוצעה. באותו יום פרסם הלקוח ביקורת בגוגל, בדירוג של כוכב אחד, ובה כתב שבעל המספרה "צעק וניסה לעקוץ ב700 שקל". כעבור כמה ימים הוסיף: "שירות גרוע. פוגעים בך ובכלב כדי לגזול ממך מחירים הזויים". באותו יום שבו נכתבה הביקורת הראשונה הוא כתב גם שלוש תגובות בדף הפייסבוק העסקי של המספרה: "גנבים שקרנים", "זבל של מקום" ו"מקום מגעיל שמזלזל בלקוחותיו".
בית המשפט הבחין בין שני סוגי הפרסומים. על הביקורות בגוגל כתב שהן "ביקורת עניינית, אשר אף אם נוסחה בשפה בוטה מעט, היה בה די מלל המאפשר להבין את ההקשר הרחב של הדברים". הוא לא קיבל את הטענה שהמילים "פוגעים בך ובכלב" מייחסות למספרה פגיעה פיזית בכלבים, ופירש אותן כביקורת על טיב השירות ועל מחירו. על הביקורות האלה חלה הגנת תום הלב.
על התגובות בפייסבוק כתב בית המשפט שהן "התבטאויות משתלחות הנעדרות את היסוד של ביקורת צרכנית": הן אינן מוסרות לציבור מידע על השירות, והעסק אינו יכול ללמוד מהן דבר. הוא גם אימץ קביעה של בית משפט שלום אחר, שלפיה הכינוי "שקרן" חורג, בדרך כלל, מגבולות ביקורת צרכנית מותרת. בגין שלוש התגובות נפסק פיצוי של 5,000 ש"ח.
בשני פסקי הדין הבחין בית המשפט בין ביקורת שמוסרת לקורא מידע על המוצר או על השירות לבין השתלחות שאינה מוסרת דבר. מילה בוטה בתוך תיאור של מה שקרה עדיין יכולה להיות ביקורת מותרת. כינויי גנאי בלי תיאור קשה להגן עליהם. בעניין קואלה ציין בית המשפט גם שהשאלה אם כינוי גנאי הוא לשון הרע תלויה בהקשר, ושלא כל התבטאות סרת טעם היא לשון הרע.
איך בית המשפט בוחן אם הביקורת סבירה
לפי סעיף 16(א), מי שהוכיח שפרסם באחת הנסיבות שבסעיף 15, ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר, נהנה מחזקה שפעל בתום לב. בעניין פוגרבנוי הביא בית המשפט את דברי בית המשפט העליון בעניין בן גביר נ' דנקנר, ש"להתנהגות המפרסם טרם הפרסום, בשעת הפרסום, ולאחריו משמעות בעלת משקל בהקשר לסבירות הפרסום".
בית המשפט נתן משקל לכך שהלקוחה פנתה קודם לפיצריה בהודעה פרטית, עם תמונות של הפיצה, ופרסמה את הפוסט רק אחרי שתלונתה נדחתה. היא שיתפה את חבריה ולא פנתה מיד לכלל הציבור, ולא התלהמה. לדברי בית המשפט, המילה "איכס" "אף אינה מתקרבת לגבולה של התלהמות". אחר כך הסירה את הפוסט, אף שבעל הפיצריה וחבריו כתבו עליה דברים חריפים. גם בעניין קואלה מחק הלקוח את התגובות בפייסבוק כעבור יומיים, ובית המשפט התחשב בכך כשפסק את הפיצוי על הצד הנמוך.
ביקורת ממי שלא היה לקוח
ההגנה הרחבה ניתנת לביקורת צרכנית אמיתית. בעניין קואלה הבחין בית המשפט בינה לבין ביקורת "אשר רק נחזית להיות צרכנית אך למעשה היא אינה כזו".
פרשת דרוקר נ' אליאסי ממחישה את ההבחנה. בעלת עסק מזון פרסמה בדף הפייסבוק הפרטי שלה פוסט חריף בעניין פוליטי שנוי במחלוקת. מוזיקאי שיש לו עשרות אלפי עוקבים קרא להם להיכנס לדף העסקי שלה ולתת לה "כוכב בודד". גולשים רבים כתבו ביקורות חריפות על עסק המזון, והיא נאלצה לסגור את הדף העסקי. בית משפט השלום בתל אביב מצא שאיש מהכותבים לא צרך את מוצרי העסק, קבע שלא מדובר בביקורת צרכנית לגיטימית, וחייב אותם בפיצוי. את התביעה נגד המוזיקאי דחה בית משפט השלום, אבל בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל את הערעור וחייב גם אותו, כמי ששידל אותם לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין, ב-25,000 ש"ח. בית המשפט העליון דחה את בקשתו לערער (רע"א 2030/22, אוגוסט 2022, שבה מתוארים פסקי הדין של הערכאות הקודמות).
כדי לחייב אדם בגלל ביקורות שכתבו אחרים, צריך להוכיח את חלקו בהן. בעניין קואלה טענה המספרה שחבריו של הלקוח כתבו ביקורות שליליות בעקבותיו, ושהוא עצמו כתב ביקורות נוספות מחשבונות פיקטיביים. בית המשפט דחה את הטענות: חברות בפייסבוק אינה מוכיחה שידול, והמספרה לא זימנה את כותבי הביקורות לעדות. התביעה בגין 11 מתוך 16 הפרסומים נדחתה מסיבה זו.
מה יכול לעשות בעל העסק
- לתעד את הביקורת מיד: צילום מסך עם התאריך, שם הכותב והמקום שבו פורסמה. כתב התביעה צריך לפרט את המילים המדויקות.
- לבחון את התוכן לאור הפסיקה. ביקורת שמתארת חוויה, גם בבוטות, עשויה להיות מוגנת. גידופים בלי תיאור, טענה עובדתית שהכותב יודע שאינה נכונה, או גל של ביקורות ממי שלא היו לקוחות, מבססים עילה ממשית יותר.
- כשהכותב אנונימי: לפי רע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי., אין כיום מסגרת דיונית למתן צו לחשיפת זהותו של גולש אנונימי. ההלכה זכתה לביקורת ונשחקה, ובערכאות דיוניות ניתנו צווים במקרים מסוימים, למשל כשהיה "חשוד עיקרי". עם זאת היא עדיין ההלכה הנוהגת, ואין לצפות לצו חשיפה כעניין שבשגרה.
- לשקול את גובה התביעה. החוק מאפשר פיצוי בלי הוכחת נזק, עד תקרה הצמודה למדד, וכפל התקרה כשהוכחה כוונה לפגוע. בעניין קואלה נתבעו 300,000 ש"ח ונפסקו 5,000 ש"ח. באותו סכום חייב בית המשפט את התובעים, החברה ובעליה, בשכר טרחת עורך הדין של הלקוח, משום שאילצו אותו להעמיד הגנה יקרה בהרבה מן הדרוש. החיובים קוזזו זה מול זה, כך שבסופו של דבר העסק לא קיבל דבר.
מה כדאי לדעת לפני שכותבים ביקורת
- לתאר מה קרה: מה הזמנתם ומה קיבלתם בפועל. כשיש הקשר, הקורא מבין על מה הביקורת מבוססת.
- להבחין בין דעה לעובדה. טענה עובדתית כדאי לכתוב רק אם אפשר להוכיח אותה.
- לוותר על כינויי גנאי. "גנבים שקרנים" ו"זבל של מקום" הם התגובות שבגינן נפסק פיצוי בעניין קואלה.
- לפנות קודם לעסק. בעניין פוגרבנוי נתן בית המשפט משקל לתלונה הפרטית שקדמה לפוסט.
- אם הגזמתם, להסיר או לתקן. לפי סעיף 19(4), בית המשפט רשאי להתחשב לקולה בכך שהמפרסם התנצל, תיקן או נקט צעדים להפסקת ההפצה. התנצלות או תיקון צריכים להתפרסם במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ובלי הסתייגויות.