פסק חוץ אינו פסק ישראלי
סעיף 2 לחוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958 קובע כי לא ייאכף בישראל פסק חוץ אלא לפי אותו חוק. לכן זוכה שבידו פסק דין מניו יורק, ממוסקבה או מלונדון אינו יכול לפנות ללשכת ההוצאה לפועל ולפתוח תיק. עליו לפנות קודם לבית משפט בישראל ולבקש הכרזה שהפסק אכיף.
סעיף 1 מגדיר פסק חוץ כפסק דין שניתן על ידי בית משפט במדינה זרה בעניין אזרחי, לרבות פסק דין לתשלום פיצויים או נזקים לצד שנפגע, אף כשלא ניתן בעניין אזרחי. ההגדרה רחבה מכפי שנראה במבט ראשון. לפי לשונה היא עשויה לחול גם על חיוב בפיצוי לנפגע שנפסק בהליך פלילי, אף שבפסיקה הובעו לגבי כך גם הסתייגויות.
רק לאחר ההכרזה עובר הפסק למסלול הרגיל. סעיף 10 קובע שפסק שהוכרז אכיף דינו לעניין הוצאה לפועל כדין פסק דין של בית משפט בישראל. אותו סעיף מוסיף שחיוב במטבע חוץ ישולם בשקלים לפי שער החליפין ביום התשלום, והחייב רשאי לשלם גם במטבע החוץ עצמו. כשחולפות שנים בין הפסק לגבייה, לשער החליפין יכולה להיות השפעה ניכרת על הסכום בשקלים.
ארבעת התנאים שעל המבקש להוכיח
סעיף 3 לחוק מונה ארבעה תנאים מצטברים. בית המשפט רשאי להכריז על פסק חוץ כאכיף אם מצא שכולם מתקיימים:
- הפסק ניתן במדינה שלפי דיניה בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתתו.
- הפסק אינו ניתן עוד לערעור.
- החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל, ותוכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור, כלומר את ערכי היסוד של המדינה והחברה בישראל, ובהם המוסר, הצדק וההגינות.
- הפסק הוא בר ביצוע במדינה בה הוא ניתן.
הנטל להוכיח את קיומם של ארבעת התנאים מוטל על המבקש. את עילות ההתנגדות שבסעיף 6, לעומת זאת, מוכיח מי שמתנגד לאכיפה, כפי שעולה מלשון החוק ונקבע בע"א 7251/20 קציב נ' ZAO Raiffeisenbank. בתנאי השני, סופיות הפסק, כדאי להציג לבית המשפט ראיה ברורה לכך שדרכי הערעור במדינת הפסק מוצו או שהמועד להגשתן חלף. כל עוד הפסק ניתן לערעור, התנאי אינו מתקיים.
סעיף 8 קובע חריג בענייני מזונות. בעניינים אלה רשאי בית המשפט, אם ראה צידוק לכך בנסיבות העניין, לאכוף פסק חוץ זמני או צו ביניים (החלטה זמנית שניתנת עד להכרעה הסופית), אף כשהם עדיין ניתנים לערעור, ובלבד שמתקיימים בהם שאר התנאים שבחוק. זהו חריג לכלל שבסעיף 3(2).
תקנת הציבור שבתנאי השלישי אינה חוסמת אכיפה בדרך כלל. בע"א 1268/07 גרינברג נ' במירה קבע בית המשפט העליון כי אכיפה של פיצויים עונשיים (פיצויים שנועדו להעניש את המזיק, מעבר לפיצוי על הנזק) שנפסקו בין בעלי דין פרטיים, בעניין אזרחי שאין לו אופי שלטוני או ציבורי, אינה סותרת את תקנת הציבור. זאת אף שבמדינות כמו ארצות הברית פוסקים פיצויים כאלה גם במקרים שבהם לא היו נפסקים בישראל. בית המשפט לא ראה בפער בין שיטות המשפט עילה להתנגד לאכיפה.
דרישת ההדדיות קלה מכפי שנראה
סעיף 4(א) קובע שפסק חוץ לא יוכרז אכיף אם ניתן במדינה שלפי דיניה אין אוכפים פסקים של בתי המשפט בישראל. זו דרישת ההדדיות. על פניו היא כבדה, כי היא מחייבת להוכיח מה קובע הדין במדינה הזרה.
בפועל היא קלה יותר. באותו עניין גרינברג נ' במירה נקבע כי מאחר שמרבית המדינות מקיימות את דרישת ההדדיות, המבקש אינו נדרש להוכיח אותה כשברור שהיא מתקיימת, ונטל ההוכחה בעניין מוטל על המתנגד לאכיפה. חייב שרוצה להיתלות בהיעדר הדדיות צריך להוכיח זאת בעצמו, ולא די לו להעלות את השאלה.
סעיף 4(ב) מאפשר לבית המשפט, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, לאכוף פסק חוץ אף כשלא נתקיימה הדדיות.
חמש השנים שאין לפספס
לא ייזקק בית המשפט לבקשת אכיפה של פסק-חוץ שהוגשה כעבור יותר מחמש שנים מיום מתן הפסק, אלא אם הוסכם בין ישראל לבין המדינה בה ניתן הפסק על תקופה אחרת, או אם מצא בית המשפט סיבות מיוחדות המצדיקות את האיחור.
סעיף 5 לחוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958
המועד נמנה מיום מתן הפסק, ולא מיום שהזוכה גילה שלחייב יש נכסים בישראל. זוכה שמנסה במשך שנים לגבות במדינת הפסק עלול לגלות שהמועד חלף. עם זאת, בע"א 247/83 הוכמן נ' רווה קבע בית המשפט העליון שאין לצפות מזוכה להגיש בקשות אכיפה בכל מדינות העולם, ולכן אי-ידיעה היכן יש לאכוף את הפסק, למשל כשהחייב עבר לישראל רק בשלב מאוחר, יכולה להיחשב סיבה מיוחדת לאיחור. ההכרעה בכך נתונה לשיקול דעת בית המשפט, ולכן עדיף להגיש את הבקשה בתוך חמש השנים ולא להסתמך על החריג.
החוק מאפשר לחרוג מחמש השנים בשני מקרים, כשהוסכם על תקופה אחרת בין ישראל לבין המדינה שבה ניתן הפסק, או כשבית המשפט מצא סיבות מיוחדות המצדיקות את האיחור. המקרה הראשון עוסק בהסכם בין מדינות, ולא בהסכמה בין בעלי הדין. את הסיבות המיוחדות צריך להציג לבית המשפט ולבסס בעובדות ולא בהסברים כלליים.
מה הצד השני יכול לטעון
סעיף 6(א) מונה חמש עילות התנגדות. בית המשפט לא יכריז על פסק חוץ כאכיף אם הוכחה לו אחת מאלה:
- הפסק הושג במרמה.
- האפשרות שניתנה לנתבע לטעון את טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן הפסק לא היתה סבירה לדעת בית המשפט.
- הפסק ניתן על ידי בית משפט שלא היה מוסמך לתתו על פי כללי המשפט הבין-לאומי הפרטי החלים בישראל (הכללים שקובעים, בין היתר, איזו מדינה מוסמכת לדון בסכסוך בין-לאומי).
- הפסק נוגד פסק דין אחר שניתן באותו עניין בין אותם בעלי דין ושעודנו בר תוקף.
- בעת הגשת התביעה בבית המשפט במדינה הזרה היה משפט תלוי ועומד באותו עניין ובין אותם בעלי דין בפני בית משפט או בית דין בישראל.
העילה השנייה עלתה בכמה מפסקי הדין המרכזיים בתחום. בע"א 1948/15 JSC VTB BANK נ' מרגוליס קבע בית המשפט העליון שיש לשאול אם, מבחינה אובייקטיבית, ניתנה לנתבע אפשרות סבירה לטעון את טענותיו ולהביא את ראיותיו לפני בית המשפט הזר. עוד נקבע שהבדיקה נעשית בזהירות ותוך כבוד למערכות המשפט של מדינות אחרות. באותו עניין התקבל ערעור הבנק ופסקי הדין הרוסיים הוכרזו אכיפים, משום שכתבי בי הדין, כלומר מסמכי ההליך, נשלחו לכתובת שהחייב עצמו מסר לבנק בהסכמי הערבות.
לפי סעיף 6(ב), חייב שהתייצב בבית המשפט הזר רק כדי לטעון שבית המשפט אינו מוסמך לדון בתיק, אינו נחשב כמי שהסכים לסמכותו. כך גם כשהתייצב רק כדי לבקש ביטול ההליך או עיכובו לשם העברת הסכסוך לבוררות או להכרעת בית משפט במדינה אחרת, או כדי לבקש שחרור של נכסיו שנתפסו או שצפויים להיתפס, או להגן עליהם. החייב יכול אפוא להתנגד לסמכות בחו"ל בלי לאבד את הטענה הזו. סעיף 6(ג) מוסיף שגם טענות לגופו של עניין, או השתתפות אחרת בהליך, אינן פוגעות בכך, ובלבד שנעשו לפני שבית המשפט הזר הכריע סופית בשאלת הסמכות.
סעיף 7 מוסיף מחסום עצמאי, ולפיו פסק חוץ לא יוכרז אכיף אם אכיפתו עלולה לפגוע בריבונותה של ישראל או בביטחונה.
לאיזה בית משפט מגישים, ומה מצרפים
הנוסח המקורי של החוק ייחד את הסמכות לבית המשפט המחוזי בירושלים. סעיף 9 בוטל בתיקון מספר 2 משנת 1977, לאחר שהמחוקק מצא שאין טעם לרכז את כל תיקי האכיפה בבית משפט אחד. מאז אין כללי סמכות מיוחדים לבקשות אכיפה, והן נדונות לפי כללי הסמכות הרגילים. ברע"א 7551/00 פוקס נ' קצנלנבוגן קבע בית המשפט העליון שכאשר פסק החוץ מחייב בתשלום כסף, הסמכות העניינית נקבעת לפי סכום החיוב שנפסק בו. לכן פסק על סכום שבתחום סמכותו של בית משפט השלום יידון בבית משפט השלום. כשלא ניתן להעריך את שווי הסעד בכסף, הבקשה נדונה בבית המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית, כלומר הסמכות לדון בכל עניין שלא נמסר לבית משפט אחר.
תקנות סדר הדין האזרחי (אכיפת פסקי חוץ), תשמ"ד-1984 קובעות את הפרוצדורה. תקנה 353 מחייבת לפרט בבקשה את שמו ומענו של בית המשפט שנתן את הפסק ואת תאריך הפסק. תקנה 354 מחייבת לצרף העתק מפסק החוץ שאישרה רשות מוסמכת של המדינה שבה ניתן, וכן תצהיר לאישור העובדות המוכיחות את קיומו של כל אחד מתנאי סעיף 3.
תקנה 355 מוסיפה שבית המשפט רשאי לדרוש תרגום של הפסק לעברית. את התרגום יכול לאשר נציג דיפלומטי או קונסולרי של ישראל במדינת הפסק או נציג דיפלומטי או קונסולרי של מדינת הפסק המשמש בתפקידו בישראל, ואפשר גם לאשר אותו בדרך אחרת שמניחה את דעתו של בית המשפט. לפי תקנה 356, המשיב רשאי להגיש תשובה בתוך שלושים ימים מהיום שבו הומצא לו העתק הבקשה, כלומר נמסר לו באופן רשמי, או בתוך זמן ארוך יותר שקבע בית המשפט או הרשם. משיב הכופר בקיומו של אחד מתנאי סעיף 3 מצרף לתשובתו תצהיר, ומי שלא הגיש תשובה לא יורשה להתנגד. תקנה 356א מגבילה את הבקשה ואת ההתנגדות לשמונה עמודים כל אחת, ואת התצהירים לשישה עמודים.
מגבלת העמודים הזו משנה את אופן ההכנה של התיק. בשמונה עמודים אין מקום לפרוש את כל ההיסטוריה של הסכסוך בחו"ל. צריך להתמקד בהוכחת ארבעת התנאים ולהשיב מראש על עילות ההתנגדות הצפויות.
אכיפה אינה הדבר היחיד שאפשר לבקש
לפעמים די בהכרה בפסק הזר, למשל כשצד מבקש להסתמך על קביעה של בית משפט בחו"ל במסגרת הליך אחר שמתנהל בישראל. סעיף 11 לחוק מסדיר שני מסלולי הכרה נפרדים, ולכל אחד מהם תנאים משלו.
יש גם מסלול שאינו שייך לחוק הזה כלל. פסק בוררות חוץ אינו פסק חוץ, והוא מאושר לפי דיני הבוררות ואמנת ניו יורק. בבוררות מסחרית בין-לאומית שהחלה ביום תחילתו של חוק הבוררות המסחרית הבין-לאומית, תשפ"ד-2024 או לאחריו, ההכרה בפסק ואכיפתו נעשות לפי סעיפים 44 ו-45 לאותו חוק, גם כשמושב הבוררות מחוץ לישראל. בבוררויות אחרות חלים חוק הבוררות, תשכ"ח-1968 והתקנות לביצוע אמנת ניו-יורק (בוררות חוץ), תשל"ח-1978. טעות בזיהוי המסלול בתחילת הדרך עולה זמן וכסף.