אין אמנה, והפסקים נאכפים בכל זאת
בין ישראל לרוסיה אין אמנה לאכיפה הדדית של פסקי דין. בית המשפט העליון ציין זאת במפורש בע"א 3081/12 דאבל קיי מוצרי דלק נ' גזפרום טרנסגז אוכטה. לכן מסלול ההכרה הישירה שבסעיף 11(א) לחוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958 סגור בפני פסק רוסי. הדרך היא בקשה להכריז על הפסק כאכיף לפי סעיף 3 לחוק.
המסלול הזה פתוח, ובשנים האחרונות הכריזו בתי המשפט בישראל על שורה של פסקי דין רוסיים כאכיפים, ובהם פסקים בסכומים גבוהים לטובת בנקים רוסיים. השאלות שמכריעות את התיקים האלה חוזרות על עצמן, ובכל אחת מהן כבר יש פסיקה של בית המשפט העליון.
הדדיות: די בפוטנציאל סביר
סעיף 4(א) לחוק קובע שפסק חוץ לא יוכרז אכיף אם ניתן במדינה שלפי דיניה אין אוכפים פסקים של בתי המשפט בישראל. לגבי רוסיה השאלה הזו מתעוררת בפועל. סעיף 241 לקוד הפרוצדורה המסחרית הרוסי מתנה אכיפת פסקי חוץ בקיומה של אמנה, ואמנה עם ישראל אין.
בעניין דאבל קיי קבע בית המשפט העליון שאין צורך להוכיח שפסק ישראלי נאכף ברוסיה בפועל, ודי בפוטנציאל סביר לאכיפתו. לגבי רוסיה נמצא שפוטנציאל כזה קיים, משני טעמים. בית המשפט מצא שבבתי המשפט ברוסיה יש מגמה, גם אם חלקית, לאכוף פסקי חוץ גם של מדינות שאין עמן אמנה, ושאין תימוכין לדעה שבתי המשפט ברוסיה מפלים לרעה פסקי דין ישראליים.
החובה להוכיח שאין הדדיות מוטלת על מי שמתנגד לאכיפה, ולא על מבקש האכיפה. בית המשפט העליון הוסיף בעניין דאבל קיי שראוי היה שהיועץ המשפטי לממשלה יציג עמדה עקרונית בשאלה אם פסקי דין ישראליים נאכפים ברוסיה, והצטער שהדבר לא נעשה. ההכרעה בשאלת ההדדיות נשענת אפוא על מגמה ולא על נתון סגור, והיא עשויה להשתנות אם יוכח שינוי של ממש.
הנתבע טוען כי רוסיה מגלה יחס עוין לישראל החל מהשבעה באוקטובר, אולם טענה זו אינה מופנית כלפי מערכת המשפט הרוסית, ומכל מקום אין די בטענות כלליות מעין אלו על מנת להוכיח הפליה כלפי ישראל בכל הנוגע לאכיפת פסקי דין זרים.
ת"א (מחוזי מרכז) 51186-11-22 לוז'נקוב נ' קרסנר (24.3.2026)
זו הכרעה של ערכאה ראשונה, כלומר של בית המשפט שדן בתיק לראשונה, והיא עשויה להיות נתונה לערעור. אבל היא מלמדת על כיוון החשיבה. מי שרוצה להיבנות מהיעדר הדדיות צריך להביא ראיות על התנהלות בתי המשפט ברוסיה כלפי פסקים ישראליים, לא טענות על מצב היחסים המדיני.
ההמצאה נבחנת לפי סבירות
סעיף 6(א)(2) מאפשר להתנגד לאכיפה אם האפשרות שניתנה לנתבע לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לא היתה סבירה. בתיקים רוסיים הטענה הזו מתמקדת לא פעם בהמצאה, כלומר במסירה הרשמית של כתבי בי הדין לנתבע. הנתבע טוען שכתב התביעה לא הגיע אליו, משום שבאותה עת כבר גר בישראל.
בתיק שנדון בע"א 1948/15 JSC VTB BANK נ' מרגוליס, בית המשפט המחוזי קיבל בתחילה טענה כזו. הוא קבע שלפי הדין הרוסי נדרשת מסירה לנתבע עצמו, ושלא התברר מי חתם על אישורי המסירה, שכן הנתבע לא שהה ברוסיה באותה תקופה. בית המשפט העליון הפך את ההחלטה. הוא קבע שיש לבחון אם, מבחינה אובייקטיבית, ניתנה לנתבע אפשרות סבירה לטעון ולהביא ראיות, ושהבדיקה נעשית בזהירות ותוך כבוד למערכות משפט של מדינות אחרות.
ההכרעה נשענה על כך שההזמנות ואישורי המסירה נשלחו לכתובת הרשמית שהנתבע עצמו מסר לבנק בהסכמי הערבות. בנסיבות האלה נמצא שההמצאה היתה סבירה, ופסקי הדין הרוסיים הוכרזו אכיפים. לשני הצדדים כדאי לזכור שכתובת שאדם מסר בחוזה עלולה ללוות אותו גם אחרי שעזב את המדינה, במיוחד אם התחייב לעדכן על שינוי כתובת ולא עשה זאת.
פסק אזרחי שנשען על הליך פלילי ברוסיה
סעיף 1 לחוק מגדיר פסק חוץ כפסק דין בעניין אזרחי, לרבות פסק לתשלום פיצויים לצד שנפגע אף כשלא ניתן בעניין אזרחי. הדין הרוסי מאפשר לנפגע להגיש תביעה אזרחית בתוך ההליך הפלילי, כפי שנעשה בעניין לוז'נקוב. אפשרות אחרת היא תביעה אזרחית נפרדת, שבה בית המשפט האזרחי מחויב לממצאי ההרשעה, כפי שנעשה בעניין קציב.
בע"א 7251/20 קציב נ' ZAO Raiffeisenbank עמד לאכיפה פסק דין אזרחי שחייב את הנאשם, ביחד ולחוד עם נאשמים נוספים, בתשלום של כ-961 מיליון רובל, ושנשען על הרשעה פלילית ברוסיה. הנאשם, אזרח ישראלי שהחזיק גם באזרחות רוסית, הורחק מאולם בית המשפט לתקופה של יותר משנה וחצי לאחר שהתבטא בגסות כלפי בית המשפט. בתקופה הזו התקיימו בהיעדרו 74 ישיבות ונשמעו 193 עדים.
בית המשפט העליון קבע שכאשר הפסק האזרחי מאמץ באופן מחייב את ממצאי ההליך הפלילי, כפי שקובע הדין הרוסי, יש לבחון את סבירות ההזדמנות להתגונן גם בהליך הפלילי עצמו. עם זאת, הבחינה אובייקטיבית, והיא נעשית לפי אמות המידה של הליכים אזרחיים. גם אם ההליך הפלילי ברוסיה אינו תואם את זכויות הנאשם בישראל, אין בכך כדי ללמד בהכרח שההזדמנות לא היתה סבירה. ההרחקה מהדיונים היתה תוצאה של התנהגותו של הנאשם, והוא היה מיוצג לאורך ההליך, ולכן נקבע שהפגיעה בזכויותיו אינה מצדיקה סירוב לאכיפה. הערעור נדחה והאכיפה עמדה.
באותו פסק דין נדחתה גם הטענה שהפסק סותר את תקנת הציבור, כלומר את ערכי היסוד של המדינה והחברה בישראל, ובהם המוסר, הצדק וההגינות. בית המשפט קבע שככלל, שוני בין הנורמות המשפטיות החלות במדינת הפסק לבין אלה החלות בישראל אינו הופך את פסק החוץ כשלעצמו לפסק הסותר את תקנת הציבור.
סופיות: הפסק אינו ניתן עוד לערעור
סעיף 3(2) מחייב שהפסק שאכיפתו מתבקשת לא יהיה ניתן עוד לערעור, והנטל להוכיח זאת מוטל על המבקש. אין צורך שהחייב ניצל את כל דרכי ההשגה. פסק שהמועד לערער עליו חלף הוא סופי, ואפשרות לבטל או לשנות אותו בבית המשפט שנתן אותו אינה פוגמת בסופיותו. בשיטה הרוסית יש כמה שכבות של השגה, ולכן כדאי לפרט בבקשה אילו מהן נוצלו ומתי נדחו, או מתי חלף המועד להגישן. בעניין קציב תיאר בית המשפט את המסלול שבו עבר פסק הדין האזרחי שאכיפתו התבקשה, ובו ערעור לבית המשפט המחוזי ברוסטוב, בקשת רשות ערעור ובקשה לדיון נוסף בבית המשפט העליון של הפדרציה הרוסית. לאחר שכולן נדחו, הפך פסק הדין האזרחי לחלוט.
בפועל השאלה מוכחת לרוב בחוות דעת של מומחה לדין הרוסי, שמאשרת שהפסק סופי ובר ביצוע ברוסיה. חוות דעת כזו מועילה גם להוכחת התנאי שבסעיף 3(4), שלפיו הפסק צריך להיות בר ביצוע במדינה שבה ניתן.
נקודות מעשיות לשני הצדדים
למי שמחזיק בפסק דין רוסי ומבקש לגבות בישראל:
- המועד להגשת הבקשה הוא חמש שנים מיום מתן הפסק, לפי סעיף 5. בית המשפט רשאי להיזקק לבקשה מאוחרת יותר אם מצא סיבות מיוחדות המצדיקות את האיחור, ובפסיקה הוכר כסיבה כזו מצב שבו המבקש לא ידע היכן יש לאכוף את הפסק. זהו חריג, ועדיף להגיש את הבקשה בתוך חמש השנים.
- לבקשה מצרפים העתק מהפסק שאישרה רשות מוסמכת ברוסיה ותצהיר שמוכיח את ארבעת התנאים שבסעיף 3 לחוק, לפי תקנה 354 לתקנות סדר הדין האזרחי (אכיפת פסקי חוץ), תשמ"ד-1984. בית המשפט רשאי לדרוש תרגום מאושר לעברית לפי תקנה 355.
- כדאי לשקול סעד זמני על נכסים בישראל, כמו עיקול, כבר עם הגשת הבקשה. כך נעשה למשל בעניין לוז'נקוב, שבו ניתן צו עיקול זמני על זכויות במקרקעין בישראל בד בבד עם פתיחת ההליך. בהליך מוקדם בין הצדדים לפרשת קציב, רע"א 10250/08, קבע בית המשפט העליון שהתביעה תתברר ברוסיה, אך הותיר על כנם את הסעדים הזמניים על הנכסים בישראל, וציין שכך יובטח האינטרס של הבנק בנכסים אלה.
למי שפסק דין רוסי מוגש נגדו:
- יש שלושים יום להגיש תשובה מיום שהומצא העתק הבקשה, או זמן ארוך יותר אם קבע זאת בית המשפט או הרשם, לפי תקנה 356. מי שלא הגיש תשובה לא יורשה להתנגד.
- הגנות שנשענות על ביקורת כללית על מערכת המשפט ברוסיה לא הצליחו בפסיקה. בית המשפט בוחן את העובדות של התיק הספציפי, כמו הדרך שבה נמסרו המסמכים והכתובת שאליה נשלחו. המבחן אינו אם הנתבע ידע בפועל על ההליך, אלא אם ההמצאה היתה סבירה.
- בית המשפט בישראל אינו יושב כערכאת ערעור על הפסק הרוסי, כלומר אינו בודק מחדש אם הפסק נכון. טענה שהשופט ברוסיה טעה בעובדות או בדין לא תעזור, אלא אם היא נכנסת לאחת העילות שבסעיף 6.