למה נועד סעד זמני

תביעה אזרחית נמשכת חודשים ולעיתים שנים. בזמן הזה הנתבע יכול להעביר נכסים, למכור את הנכס שבמחלוקת או להמשיך בפעולה שהתביעה נועדה לעצור. תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, מגדירות את התכלית כך:

מטרת הסעד הזמני היא להבטיח זכות לכאורה במהלך ההליך המשפטי ואת קיומו התקין והיעיל של ההליך או את ביצועו הראוי של פסק הדין.

תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, תקנה 94

שני הסעדים הזמניים הנפוצים הם עיקול זמני, שמקפיא נכסים של הנתבע כדי שיהיה ממה לגבות, וצו מניעה זמני, שאוסר על הנתבע לעשות פעולה מסוימת עד שהתביעה תוכרע.

התנאים הכלליים

לפי תקנה 95(ב), בית המשפט רשאי לתת סעד זמני אם שוכנע, "על בסיס ראיות מספקות לכאורה", בקיומה של עילת תביעה, בקיום התנאים המיוחדים לסעד המבוקש ובנחיצות הסעד. תקנה 95(ד) מונה שיקולים נוספים:

  • הנזק למבקש אם הסעד לא יינתן, מול הנזק למשיב אם יינתן, וגם נזק לאדם אחר או לעניין ציבורי.
  • האם יש סעד אחר שפגיעתו במשיב קלה יותר ומשיג את אותה תכלית.
  • תום הלב של הצדדים, והאם המבקש השתהה יתר על המידה בהגשת התביעה או הבקשה.

בפסיקה נקבע שבין סיכויי התביעה לבין מאזן הנוחות מתקיים יחס של "מקבילית כוחות": ככל שאחד מהם חזק יותר, אפשר להסתפק בפחות בשני. ברע"א 13690-07-25 אבני נ' יוסטר, מספטמבר 2025, חזרה השופטת רונן על כך ש"מקובל לראות בשיקול של מאזן הנוחות כבעל מעמד בכורה".

עיקול זמני

עיקול זמני ניתן בתביעה לסכום כסף, על נכסי הנתבע שבידיו או בידי צד שלישי, כמו בנק. בתביעה לנכס מסוים אפשר לעקל את הנכס עצמו. התנאי המיוחד קבוע בתקנה 103(א):

קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין.

תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, תקנה 103(א)

את החשש הזה בוחנים, בין היתר, לפי סכום התביעה, היכולת הכלכלית של הנתבע והחשש שיבריח נכסים. טענה כללית אינה מספיקה. בעניין אבני נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטה שביטלה עיקולים, בין היתר משום שמבקש העיקול לא הביא ראיות לכך שהנתבע אינו איתן כלכלית או שהוא מבריח נכסים. סכום התביעה לבדו עשוי לפעמים להספיק: בעניין סאטובי, שיוזכר בהמשך, נכתב ש"לעיתים גובה התביעה, כשלעצמו, עשוי להוות אינדיקציה מספקת", אבל באותו תיק נקבע שבנסיבותיו אין בו די.

לגבי הסיכויים, הרף נמוך יחסית. ברע"א 33367-09-25 רובינשטיין נ' מלצר, מנובמבר 2025, נכתב שדי בכך שבית המשפט ישתכנע "שלפניו שאלה רצינית הראויה לבירור, וכי אין מדובר בתביעת סרק".

לגבי רף ההכבדה יש כיום שתי גישות בהחלטות של שופטים יחידים בבית המשפט העליון. בעניין רובינשטיין נכתב שהרף בעיקול "נמוך מזה שיש להוכיח לצורך מתן סעדים זמניים אחרים". ברע"א 70131-09-25 סאטובי נ' שיא מימונים, מינואר 2026, סבר השופט כשר שבתקנות החדשות נקבע "רף מחמיר יותר" ושאין עוד מקום לראות בו רף מקל. הוא הסביר שהאמירה הקודמת נשענה על התקנות הישנות, שבהן לא נדרש שההכבדה תהיה "באופן ממשי". הוא הוסיף שככל שהעיקול פוגע יותר בנתבע, למשל עיקול רחב על חשבונות של חברה פעילה, כך צריך להוכיח הכבדה משמעותית יותר, וצמצם את העיקול באותו תיק. לא מצאנו הכרעה של הרכב בבית המשפט העליון בשאלה.

על ביצוע עיקול זמני חלות הוראות חוק ההוצאה לפועל (תקנה 107). עיקול על מקרקעין נרשם כהערה בפנקס המקרקעין (תקנה 103(ג)), וכך גם צו מניעה שנוגע למקרקעין (תקנה 110).

בעיקול אצל מחזיק, כמו בנק, בית המשפט מודיע למחזיק שעליו להשיב בתוך 30 ימים, או בתוך מועד אחר שקבע, אם נכסי הנתבע מצויים בידו (תקנה 104(א)). אם המחזיק לא הודה בכך, התנגד לאישור העיקול או לא השיב, מבקש העיקול צריך להגיש בקשה לאישור העיקול בתוך 14 ימים מהיום שהומצאה לו תשובת המחזיק, או מתום המועד שנקבע למחזיק להשיב. אם לא עשה כן, העיקול בטל לגבי כל נכס שהמחזיק לא הודה שהוא מצוי בידו (תקנה 105(א)).

בקשה לעיקול זמני נדונה, ככלל, במעמד צד אחד, בלי שהנתבע יודע עליה מראש, כדי שלא יספיק להעביר את הנכסים. כך קובעת תקנה 97(ג), אלא אם בית המשפט סבר שדיון במעמד שני הצדדים לא יסכל את מטרת הצו.

צו מניעה זמני

לפי תקנה 109, בית המשפט רשאי להורות לנתבע להימנע מפעולה, או להפסיק פעולה, אם שוכנע שקיים חשש סביר שבלי הצו יהיה קשה באופן ממשי לבצע את פסק הדין כראוי. דוגמאות: איסור למכור נכס שבמחלוקת, או איסור להמשיך בבנייה עד שתוכרע תביעה.

צו שמחייב לעשות פעולה, ולא רק להימנע ממנה, קשה יותר לקבל. ברע"א 1227/24 צרפתי צבי ושות' נ' גמול יהוד, מפברואר 2024, ציין השופט כבוב שבית המשפט "לא יטה ליתן צו עשה זמני המשנה את המצב הקיים, בעיקר כאשר צו זה חופף את הסעד העיקרי שהתבקש בכתב התביעה".

במעמד צד אחד: מה קורה אחר כך

צו מניעה במעמד צד אחד ניתן רק "מטעמים מיוחדים", כשיש חשש סביר שהעיכוב או הודעה לנתבע יסכלו את מטרת הצו או יגרמו למבקש נזק חמור (תקנה 97(א)). סעד ארעי שניתן במעמד צד אחד, צו מניעה או עיקול, מביא איתו מועדים קצרים:

  • המבקש צריך להמציא לנתבע במסירה אישית את הצו, הבקשה, המסמכים וכתב הערבות, בלא דיחוי ולא יאוחר משלושה ימים, אלא אם בית המשפט קבע מועד מאוחר יותר מטעמים מיוחדים (תקנה 97(ד)). צו שלא הומצא כך פוקע, אלא אם בית המשפט הורה אחרת מטעמים מיוחדים (תקנה 100(2)).
  • בצו מניעה ארעי, בית המשפט קובע דיון במעמד שני הצדדים, ככלל לא יאוחר מ-14 ימים.
  • בעיקול זמני שניתן במעמד צד אחד, הנתבע, וגם המחזיק, רשאים לבקש לבטל אותו בתוך 30 ימים מההמצאה. הדיון מתקיים, ככלל, לא יאוחר מ-14 ימים מהגשת בקשת הביטול.

בדיון על ביטול עיקול שניתן במעמד צד אחד, הנטל נשאר על מי שביקש את העיקול. בעניין רובינשטיין נכתב שגם בשלב זה הוא צריך "להוכיח את כל רכיבי בקשתו כפי שהיה מלכתחילה". אבל אם הוא הגיש תצהיר שמבסס את טענותיו, עובר אל הנתבע נטל משני לתת הסבר משלו. באותו תיק העיקול נשאר על כנו, בין היתר משום שהנתבע לא הגיש תצהיר משלו.

לפני שהוגשה תביעה

לפי תקנה 95(ג), במקרה מוצדק אפשר לקבל סעד זמני עוד לפני הגשת התביעה, בתנאי שהתביעה תוגש בתוך שבעה ימים, או במועד אחר שבית המשפט קבע. אם התביעה לא הוגשה במועד, הצו פוקע (תקנה 100(3)).

התחייבות עצמית וערובה

לפי תקנה 96, סעד זמני מותנה בהתחייבות עצמית של המבקש לפצות על כל נזק שייגרם בשל הצו למי שהוא מופנה אליו, אם הצו יפקע או יצומצם. ההתחייבות אינה מוגבלת בסכום, אלא אם בית המשפט הורה אחרת. בנוסף יש להפקיד ערובה, ובית המשפט רשאי לפטור ממנה רק מטעמים מיוחדים. הצו נכנס לתוקף רק אחרי שהופקדו הערובות, אלא אם בית המשפט הורה אחרת מטעמים מיוחדים.

מנגד, נתבע שנפגע מצו שפקע או צומצם יכול לתבוע פיצוי. לפי תקנה 101, אם לא הוגשה תביעה או בקשה לפיצויים בתוך 90 ימים מפקיעת הסעד, הערובה מוחזרת למבקש, אלא אם בית המשפט האריך את התקופה מטעמים מיוחדים.

שיהוי

סעד זמני נועד למצב דחוף. מי שידע על הבעיה זמן רב ולא פעל מתקשה לשכנע שהעניין דחוף, ותקנה 95(ד)(3) מונה במפורש את השיהוי בין השיקולים. לכן כדאי להגיש את הבקשה מהר, וכשהיא מגובה בראיות.

מה להכין

  • תצהיר שמפרט את העובדות, עם המסמכים שמבססים את עילת התביעה.
  • בעיקול: ראיות לחשש שפסק הדין לא ייאכף, כמו העברת נכסים, קשיים כלכליים או חובות אחרים של הנתבע. בדרך כלל לא די בסכום התביעה לבדו.
  • פירוט הנכסים לעיקול, ובמידת האפשר גם המחזיקים בהם, כמו בנקים.
  • הערכה של הנזק שייגרם לכם בלי הצו, מול הנזק לנתבע ממנו.
  • היערכות לערובה, ולהתחייבות עצמית לפי הטופס שבתקנות.