רקע

הקונים רכשו מהחברה קוטג' חדש בהסכם מיולי 2019. הבית נמסר להם באפריל 2020, וכעבור שבועיים וחצי שלחו לחברה חוות דעת של מהנדס מטעמם, שאמד את עלות תיקון הליקויים בכ-65,000 ש"ח כולל מע"מ.

ביוני 2020, חודשיים אחרי המסירה, הגישו הקונים תביעה על 210,000 ש"ח: פיצוי על ליקויי בנייה, על איחור במסירה, על דיור חלופי בזמן התיקונים ועל עוגמת נפש. התביעה הוגשה לפני תום תקופת הבדק. זו התקופה שמתחילה במסירה, ובה המוכר אחראי לליקוי שמתגלה בדירה, אלא אם יוכיח שהקונה גרם לו.

טענות החברה

החברה טענה שהקונים מנעו ממנה לבדוק את הבית ולתקן את הליקויים שבאחריותה, אף שפנתה אליהם שוב ושוב. בכתב ההגנה עמדה על זכותה לתקן, ובסיכומים ביקשה למחוק את התביעה ולהורות על תיקון בידיה. לחלופין ביקשה להפחית במחצית את עלות התיקון שקבע המומחה מטעם בית המשפט, כי לפי המומחה זו העלות של תיקון בידיה.

עוד טענה החברה שהקונים חתמו על ארבע בקשות לשינויים בבית, ובכל אחת מהן הסכימו לדחות את מועד המסירה ב-30 ימים. לטענתה, יחד עם תקופת הגרייס בת 60 הימים שבחוזה, לא היה איחור.

מה קבע בית המשפט בשאלת התיקון

בית המשפט קיבל את עמדת החברה בשאלה זו. התובעים בציטוט הם הקונים, והנתבעת היא החברה.

בענייננו המסד הראייתי מביא אותי לידי מסקנה כי לתובעים אצה הדרך להגשת התביעה וכי עובר להגשת התביעה - אשר הוגשה כחודשיים לאחר מסירת הדירה לתובעים וטרם חלוף תקופת הבדק - התובעים לא נתנו לנתבעת הזדמנות נאותה לביצוע תיקונים בדירה, וזאת על אף פניות הנתבעת ונכונותה לבדוק את הדירה ולבצע תיקונים שבאחריותה.

בית משפט השלום בתל אביב-יפו, פסק דין משנת 2023, פסקה 26

הקביעה נשענה על מכתבי החברה, שהקונים לא הציגו להם מענה, על שיחות מוקלטות ועל תצהירים של עובדי החברה שלא נסתרו. מהם עלה שהקונים לא הכניסו את עובדי החברה לבית ואפשרו להם לעבוד רק בחצר, ושבחלק מהמקרים הודיעו שכבר תיקנו בעצמם. הקונה עצמה העידה: "אחרי שפנינו לעורך דין בכוונה לתבוע כבר לא אפשרנו להיכנס להם".

בית המשפט דחה את טענת הקונים שאיבדו אמון בחברה בגלל מועד המסירה ומצב הבית. לדבריו, פרוטוקול המסירה פירט ליקויים מינוריים, והתכתבויות הוואטסאפ בין הצדדים לפני המסירה אינן מתיישבות עם הטענה.

הקונים טענו גם שהחברה איבדה את זכותה לתקן, כי בכתב ההגנה דחתה את חוות הדעת שלהם. בית המשפט דחה גם את הטענה הזו. הוא קבע שהמחלוקת בין המומחים נגעה בעיקר לתמחור התיקונים, ולא לעצם קיומם של רוב הליקויים, ושהחברה עמדה על זכותה לתקן לאורך כל ההליך.

ההשלכה על הפיצוי

לפי סעיף 4ב(א) לחוק המכר (דירות), כשמתגלה בדירה ליקוי שניתן לתקן, הקונה צריך לתת למוכר הזדמנות נאותה לתקן אותו, והמוכר צריך לתקן בתוך זמן סביר. בית המשפט הסתמך על פסיקת בית המשפט העליון, שלפיה, ככלל, קונה שלא אפשר למוכר לתקן אינו מאבד את זכותו לפיצוי, אבל הפיצוי מופחת לעלות שהמוכר היה נושא בה אילו תיקן בעצמו.

המומחה שמינה בית המשפט קבע שתיקון בידי קבלנים מזדמנים יעלה 30% יותר מאומדנו, ושתיקון בידי החברה יעלה מחצית ממנו. הקונים ביקשו בסיכומים כ-63,000 ש"ח, לפי עלות התיקון בידי קבלן מזדמן.

בית המשפט קבע שהחברה לא איבדה את זכותה לתקן. הוא לא מחק את התביעה ולא הורה על תיקון בידי החברה, אלא קבע שיש להפחית את עלות התיקון ב-50%. על התיקונים פסק לקונים כ-31,500 ש"ח כולל מע"מ, מחצית מהסכום שביקשו.

על עוגמת נפש פסק בית המשפט 3,000 ש"ח. ברכיב זה, שכלל גם טרחה, הפסד ימי עבודה ותשלום לעורכי דין ולמומחים, תבעו הקונים 30,000 ש"ח לפחות. בית המשפט ציין שחלק ניכר מהליקויים היו תיקונים נקודתיים שלא פגעו ממש בשגרת חייהם של הקונים, ושלא הוכח שנגרם להם בפועל הפסד ימי עבודה.

עוד ציין שתביעה שמוגשת בלי לתת למוכר הזדמנות לתקן גורמת לבזבוז זמן שיפוטי ולהוצאות למוכר, ושאין לעודד התנהלות כזו. עם זאת לא שלל את הפיצוי, אלא העמיד אותו בעיקר על אי הנוחות והטרחה בזמן התיקונים. התביעה לדיור חלופי נדחתה, כי המומחה לא קבע שיידרש דיור כזה, ובסיכומים זנחו הקונים את הרכיב הזה.

האיחור במסירה

הקונים טענו לאיחור של שמונה חודשים ותבעו עליו 45,000 ש"ח. בית המשפט קבע שבקשות השינויים הצדיקו לדחות את מועד המסירה עד 1.3.2020, כפי שהקונה עצמה הסכימה לפני התביעה. הוא העיר שהקונים לא גילו בכתב התביעה שחתמו על הבקשות.

טענות אחרות של החברה בעניין זה לא התקבלו. בית המשפט קבע שארבע הבקשות אינן מאריכות את המועד אוטומטית ב-120 ימים, ושאין להוסיף לדחייה את תקופת הגרייס שבחוזה. כך נותר איחור של חודש וחצי.

גם על האיחור הזה לא נפסק פיצוי. סעיף 5א לחוק המכר (דירות) מזכה את הקונה בפיצוי על איחור במסירה בלא הוכחת נזק, לפי דמי השכירות של דירה דומה בגודלה ובמיקומה. בית המשפט קבע, בהסתמך על פסק דין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שאת גובה דמי השכירות יש להוכיח בראיות. מלבד עדות הקונה לא הובאה לכך ראיה, כמו חוות דעת של שמאי או חוזי שכירות.

על חוזים שנכרתו לפני 7.7.2022 חל נוסח קודם של סעיף 5א, שלפיו הזכות לפיצוי קמה רק אם הדירה לא נמסרה בתוך 60 ימים מהמועד החוזי. בתיק הזה האיחור היה קצר מכך, ובית המשפט לא נדרש לנקודה זו.

התוצאה

החברה חויבה לשלם לקונים כ-39,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מתוך תביעה של 210,000 ש"ח. הסכום כולל כ-31,500 ש"ח לתיקונים, 3,000 ש"ח לעוגמת נפש וכ-4,700 ש"ח, חלקם של הקונים בשכר מומחה בית המשפט.

בנוסף חויבה החברה ב-18.5% מהאגרה, כיחס שבין הסכום שנפסק לסכום התביעה, ובשכר טרחת עורך דין של 6,000 ש"ח. בקביעת שכר הטרחה התחשב בית המשפט גם בכך שהקונים מיהרו לתבוע לפני שנתנו לחברה הזדמנות לתקן. עוד ציין שהמתווים שהוצעו במהלך ההליך להסדרת המחלוקת היו גבוהים מהפיצוי שפסק, אבל לא הושגה עליהם הסכמה של שני הצדדים.

מה אפשר ללמוד מהתיק

בתיק הזה הגשת התביעה לא שללה מהחברה את זכות התיקון. הקונים לא נתנו לה הזדמנות נאותה לתקן לפני כן, והיא עמדה על זכותה לאורך כל ההליך. גם המחלוקת שלה עם מומחה הקונים נגעה בעיקר לתמחור, ולא לעצם קיומם של רוב הליקויים. בית המשפט נשען על מכתביה, על שיחות מוקלטות ועל התרשמותו מהעדים.

חברה שמתכוונת לעמוד על זכותה לתקן צריכה לתעד כל פנייה וכל סירוב, ולטעון לזכות התיקון כבר בכתב ההגנה. לקונים, התיק ממחיש את המחיר של פנייה מוקדמת מדי לבית המשפט. מי שתובע על ליקויים בלי לתת למוכר הזדמנות נאותה לתקן מסתכן בפיצוי מופחת, שבתיק הזה היה מחצית מהסכום שהקונים ביקשו, ובפיצוי נמוך על עוגמת נפש.